<h1>העיטור אות ק' קידושין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
גרסינן בפרק חזקת הבתים (מ"ח:) אמר אמימר תלוה וקדיש קדושיו קדושין רב אשי אמר אשה קדושיו ודאי לאו קדושין נינהו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן. ורב אחא משבחא ובעל הלכות לא פסקו הלכתא כמאן. ומסתברא דהלכה כרב אשי דבתרא הוא. ורבינא נמי אמר תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ש"מ דהלכתא כוותיה. והא דאמרינן גבי האשה נקנית (קידושין ב':), מדעתה אין בעל כרחה לא דלא אירצית, אבל אי אירצית בתר הכי איכא למימר דהוו קדושין כאמימר. ועד כאן לא פליגי אלא דתלוה לאתתא וקדיש אבל תלוה לגברא וקדיש לכולי עלמא לא הוו קדושי כדאיתא לעיל במודעא.
<h2>דף ד:</h2>
בביאה מנא לן דכתיב ובעלה מלמד שהאשה נקנית בביאה. ירושלמי (פ"ק דקדושין ה"א) אמר ר' יוסי קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה מקל וחומר ודין הוא מה שפחה כנענית שאינה נקנית בביאה נקנית בחזקה זו שנקנית בביאה אינו דין שתהא נקנית בחזקה תלמוד לומר ובעלה בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה. ולא אצטריך לן לפרושי מילי דביאה דהא (י"ב:) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ובשוקא משום פריצותא.
<h2>דף ה.</h2>
ואמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר. וכתב רבינו חננאל הא דרב הונא ספיקא הוא דהא פריק כל מאי דאקשי רבא עליה.
<h2>דף ה:</h2>
החלק הראשון דתנן (ב'.) האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף בשטר ובביאה. תנו רבנן בכסף כיצד נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי זו מקודשת אבל היא שנתנה לו ואמרה לו הריני מקודשת לך וכו' אינה מקודשת. וכתב רב אלפס וכן אם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת. ומסתברא דמשום הכי לא תני לה בברייתא משום דתליא באדם חשוב. כדאמרינן לקמן (ז'.) אמר רבא הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת ואוקימנא באדם חשוב אבל אינש דעלמא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן כנתן הוא ואמרה היא. וכתב רבינו חננאל דאמר לה האיש בההיא הנאה דקא מקבלנא האי מתנה מינך מקדשת לי. נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן וצריכה גט [ופר"ש ז"ל צריכה גט משניהם אם בא אחר וקדשה אחריו] אבל אם אמר לה הריני אישך הריני בעלך אין כאן בית מיחוש דכתיב כי יקח איש אשה ולא שיקיח את עצמו. וכן בגירושין איני אישך איני ארוסיך איני בעלך אין כאן בית מיחוש דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו.
<h2>דף ו.</h2>
הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי הרי את לקוחתי מקודשת. מיוחדת לי מיועדת לי צלעתי עזרתי נגדתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי כולהון סלקן בתיקו ולחומרא. היה מדבר עמה על עסקי גטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין. אבל אין עסוקין באותו ענין אפילו מענין לענין ובאותו ענין צריך לפרש. ירושלמי (בפ"ד דמע"ש ה"ד) מהו צריך לפרש זה גיטך וזה קדושיך. ומסתברא דאפילו אין עסוקין באותו ענין ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה זה בלישני מעלי דקידושי וקבלתן הרי זו מקודשת ולא מציא למימר בפקדון קבלתינהו, וקדושי מעליי נינהו. אבל היכא דאמר לה בלישנא דמבעיא לן היכא דאין עסוקין באותו ענין לאו כלום הוא. והיכא דעסוקין באותו ענין ואשתיקא מבעיא לן ולא אפשיטא וצריכה גט. ומה שכתב הרב המחבר דאיכא ספיקא דרבוותא לא איתברר לן. וכתב דהיכא דאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ואמר לה בלישני קדושי מעליי ואמרה האשה שלא הבינה צריכה גט. אבל אם האשה מודה הוו קידושי מעליי. ורבינו שלמה סבירא ליה דהיכא דאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אפילו אמר לה בלישני מעליי לאו כלום הוא.
<h2>דף ו:</h2>
ואמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת, ואפילו היא בשטר ואפילו היא בעינה. בהנאת מלוה מקודשת ואוקימנא ליה דארווח לה זימנא. ופר"ש וכל שכן אם מחל לה המלוה ואמר לה בההיא הנאה קא מקדשת לי נמי מקודשת. וקשיא לי אמאי אצטריך לאוקומיה דארוח לה זימנא לוקמה במחילת מלוה גופה. ועוד מקדש במלוה דקאמר רבא אינה מקודשת מחילת מלוה היא. ומסתברא דארוח לה זימנא כגון דאמר לה הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני על מנת שתתקדשי לי בההיא הנאה וכיון דלא קיץ לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית עד דאמר לה ארבעה בחמשה. אבל רבינו אבן מגש אמר דוקא דארוח לה זימנא במלוה דמעיקרא דאבק רבית הוא ומותר חדא דאין יוצאה בדיינים וקנין אית ליה בגוה. ועוד כי גזרינן באבק ריבית בממון ממש אבל בדבור ומאי דדמי ליה כגון קנין אשה לא גזרו ביה רבנן. אבל במלוה דהשתא כיון דמתני בעיקר ההלואה ריבית קצוצה היא וצ"ע.
<h2>דף ז.</h2>
ואמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, והא לך מנה והתקדשי לפלוני, ותן מנה לפלוני ואקדש אני לו, בכולהו מקודשת. וכתב רבינו חננאל קבלנו מרבותינו לא שנא כי יהיב ליה שמעון ההוא מנה ולא שנא כי לא יהיב ליה, ולא שנא כי שוויה שליח בעדים ולא שנא כי לא שוויה ואפילו ארצויי ארצי קמיה ואזל וקדשה מדיליה מקודשת ולא משתריא אלא בגט. וכן הלכתא. וכן כתב בעל הלכות אפילו ארצויי ארצי ליה ולכי אתידע ליה ארצי גמרי להו קדושי — ודאי, לא ידעינן דשווייה שליח בעדים ואין עדים [פי' דארצי] — אי הוי הדרנא בתר כן איכא למיחש לקדושי ולא קא משתריא אלא בגט כדאמרינן (מ"ה.) הנהו בי תרי דשתו חמרא תותי ציפי דבבל וכו'. והלכתא כרבינא. ועד כאן לא קאמר רבינא התם אלא דלא חיישינן שמא נתרצה הבן הא ודאי ידעינן דארצי הבן קמי אבוה ואזיל וקדיש לה תפסי קדושי. ומסתברא דאף על גב דלא ארצי אלא בתר דקדשה אודעיה לההוא גברא ואירצי בעדים מקודשת. אבל לא אירצי כתב הרב המחבר כיון דשלא מדעתו קדשה לראובן לאו קדושין הן כלל.
ותמיהא לי דכתב בפסקי הרב צרפתי נראין הדברים שאם אמרה לו תן מנה על גבי הסלע ואקדש אני לך מקודשת דבההוא הנאה שעושה לה רצונה בשוה פרוטה גמרא ומקנייא נפשה מידי דהוה אתן מנה לפלוני [ואקדש] או לו או לאחר דמקודשת. ולא דמי כלל.
<h2>דף ח.</h2>
אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ואמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. וכתב רב אלפס דוקא דאמר מנה סתם אבל אמר לה מנה זה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו. ומסתברא דאפילו מנה סתם והיה מונה והולך חוזר כרב אשי. ובנוסחא דרב אלפס לא גריס בה רב אשי אמר מונה והולך שאני אבל לנוסחא דידן דגרסינן בה רב אשי אמר הלכתא כרב אשי ואפילו במנה סתם. ואם אמר במנה זה ומצא בהן דינר של נחושת אינה מקודשת היכא דלא ידעה ביה אבל ידעה ביה מקודשת. ואם נמצא בו דינר רעוע דנפיק על ידי הדחק מקודשת ויחליף וכו' כדכת' בהלכות.
והמקדש במלוה שיש עליה משכון מסתברא לא שנא משכון דעלמא ולא שנא משכון דידה או שאמר לה התקדשי לי בכסף שיש לי על זה המשכון מקודשת דמאי שנא האי מהאי אבל משכון דידיה שאמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון אחר מיכן אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן. והוא הדין בזביני דעבדים וקרקעות שנקנין בכסף כדאמרינן בההיא אמתא וכו' ואמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ומסתברא דאי איכא קנין או חזקה או שטר כדפרישית קני. הדין הוא סברא דילן. אבל רבינו אבן מגש אמר משכון דידיה אינה מקודשת כלל במשכון דאחרים מקודשת. וקשיא ליה אם מתקדשת במשכון של אחרים משום דר' יצחק לתקדש במשכון דידיה שהוא קנינו, וניחא ליה דכי מקדשה במשכון דאחרים אותו משכון אינו עשוי לחזור אצלו ובעל המשכון פודה אותו ממנה ונמצא שקידש אותה בזכות שיש לו על אותו משכון אבל קדשה במנה והניח עליה משכון אותו משכון עשוי הוא לחזור אצלו כשיפדה אותו ממנה ונמצא שלא קידש אותה אלא במלוה שיש עליה משכון בלבד. ומשכון דעלמא דאמרינן דמקודשת דוקא משכנו שלא בשעת הלואתו כר' יצחק. והשתא דקימא לן כרב יוסף אפילו משכנו בשעת הלואתו נמי קני ליה לענין גניבה ואבדה דהא קא מתהני פרוטה. ולסברא דרבוותא כהדדי נינהו.
<h2>דף ח:</h2>
תנו רבנן התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים וכו' אינה מקודשת וכל שכן אם השליכתו לפניו ואמרה ליה הא ממונא קמך. התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך או לפלוני אינה מקודשת שיקבלם לי מקודשת. תנם על גבי הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת. סלע של שניהם סלקא בתיקו ולחומרא. התקדשי לי בככר תנהו לכלב אינה מקודשת כלב שלה מקודשת אם היה כלב רץ אחריה סלקא בתיקו ולחומרא. תנהו לעני אינה מקודשת ואפילו עני הסמוך עליה. וקימא לן שדי משדא והב מיהבא אינה מקודשת והוא הדין להב ושדי דאינה מקודשת.
ותמיהא לי דכתב בפסקי הרב צרפתי נראין הדברים שאם אמרה לו תן מנה על גבי הסלע ואקדש אני לך מקודשת דבההוא הנאה שעושה לה רצונה בשוה פרוטה גמרא ומקנייא נפשה מידי דהוה אתן מנה לפלוני [ואקדש] או לו או לאחר דמקודשת. ולא דמי כלל.
<h2>דף ט.</h2>
בשטר מנא לן דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר. ירושלמי הדא דתימר בשטר שאין בו שוה פרוטה הא יש בו שוה פרוטה כסף הוא. ומדקיימא לן עדי מסירה כרתי בלא עדי חתימה כשר. המקדש בשטר חוב של אחרים איכא לעיוני דהא קאמ' לקמן קשיא דר' מאיר. אמר רבא אמר רב נחמן בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי וכו'. מקודשת מדעתה. פי' מדעתה שנתן לה האב רשות לקבל קדושיה כדגרסינן (י"ט.) אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר' יהודה. והרב כתב מדעתו שנכתב לדעת האב. ואיכא מאן דאמר אף על פי שהגיע השטר ליד האב צריך שיגיע לידה. ולא נהירא לן. כתב לה על הנייר או על החרס וכו' מדעתה מקודשת והוא שבגרה. [ואיכא מאן דאמר היכא שעל ידי אביה בעינן שיגיע הכתב לידה].
<h2>דף ט:</h2>
וקימא לן דבעי לשמה. ואם כתבו לשמה ושלא מדעתה פלוגתא דרבא ורבינא ורב פפא ורב שרביא. ופסק רבנו אלפס כרב פפא ורב שרביא דאינה מקודשת. ואיכא מאן דמייתי ראיה מהא דלעיל דקאמר מדעתה וליתה דמדעתה דקאמ' שהיא עשאתו שליח הוא דקאמ'. והאי שלא מדעתה דהכא שכתבו הבעל שלא מדעת האשה. ובעל הלכות אמר דהלכתא כרבא ורבינא. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן במאמר שביעי בחלק השני ונקיטינן לחומרא. וכי היכי דמקשינן הויה ליציאה לגבי לשמה הכי נמי לענין תלוש כדמוכח בפרקא קמא דגיטין (י'.) דמקשינן והא איכא מחובר ואסיקנא מילתא דאיתה בקדושין לא קתני.
כתב לישנא דקמאי אית, פלני בר פלני אמר לה לפלנית בת פלני הוי לי לאינתו כדת משה וישראל וכתיבנא ליכי מוהר בתוליכו כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא וצביאת פלניתא דא והות ליה לאנתו בכך וכך תנאה וכו'. (והיא) [והאי] לישנא לאו לישנא דשטר אירוסין הואי דשטר אירוסין בתך מקודשת לי. ומסתברא כלישנא דירושלמי איך אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית ברת פלני על מנת [דאתן] לך מקמת פלן ואכנסינך ליום פלן ואי אתי יום פלן ולא אכנסינך לא (יהיבנא לך) [יהא לי עלך] כלום וכו'.
<h2>דף יב.</h2>
בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה. ויהיב רב אלפס שיעורא חצי חכה כדכת' בהלכות דיליה. אמר שמואל המקדש בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. והא דתנן בפרוטה ובשוה פרוטה התם קדושי ודאי והכא קדושי ספק נינהו וצריכה גט ומדאמרינן בההוא עובדא ואצריך גיטא כשמואל ש"מ הלכתא כשמואל. ובחבור חדש (רמב"ם פ"ד מאישות ה"ט). יראה לי קדש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים אינה מקודשת כלל שהרי אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ודבר של טעם זה וראוי לסמוך עליו. וטעם חצוני הוא שהרי אין אנו אומרים אם יוליך תמרה למדי שוה פרוטה אלא שמא שוה תמרה זו פרוטה במדי היום וא"כ מקודשת היא בזו הפרוטה שהרי היתה מקודשת במדי דאם כן אף תמרים נמי יפסדו ויתליעו וכדאמרינן (ב"ב צ"א:) לכל מילי מעלי עתיקא לבר מתמרי. אלא יש טעם אחר לא אמרו אלא תמרה שאין יוצאת במדי וכגון שקדים ורמונים ופירות שאין יוצאין במקומות אחרים והם שם ביוקר אבל תבשיל וירק וכיוצא בהן שבכל מקום הוא אינה מקודשת כלל. והמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, על תנאי ובעל, מקודשת. אבל המקדש במלוה ובעל, אינה מקודשת ואינה צריכה הימנו גט (כתובות ע"ד.).
<h2>דף יב:</h2>
ההוא דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תקדיש בארבעה זוזי דאית בה שקלתה ואשתיקא הוי שתיקא דלאחר מתן מעות וקיימא לן דכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ואסיקנא דלא כרבא דאיכא למימר כרב הונא בריה דרב יהושע דאי איתא דלא ניחא לה לשדינהו וחיישינן ולחומרא. והלכך אי בשעת מתן מעות אשתיקא הוו קדושין ואי אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות אי יהיב לה בתורת פקדון ואמרה אין הוו קדושי ואי לא אלא דאשתיקה לא הוו קדושי כלל. אבל אי יהיב לה בתורת קדושין ואשתיקה ספיקא הוי וחיישינן.
<h2>דף יג.</h2>
ההיא דמזבנא ורשכי אתא ההוא גברא חטף חדא מינה אמרה ליה הב ליה ניהלאי אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי שקלתה ואשתיקא אמר רב נחמן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. ודוקא בדלא שדיך אבל שדיך אפילו בגזל דידה מקודשת. דתניא קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת ואוקימנא בדשדיך. ובדלא שדיך נמי דלא הוו קדושי דוקא דאשתיקא אבל אי אמרה אין אף על גב דלא שדיך הוו קדושי כדמוכח התם. ודוקא בגזל דידה אבל בגזל דעלמא אף על גב דשדיך לא הוו קדושי כדאמרינן (נ"ב:) לית דחש לה להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוא והמקדש בגזל אינה מקודשת.
ונהגו לקדש בטבעת ונותן באצבע האשה. לא כל הטבעות שוות ולא כל האצבעות שוות והמקדש בטבעת שאולה איכא מאן דמדמי לה למתנה על מנת להחזיר ובאשה אינה מקודשת. ואיכא מאן דאמר סתם שאלה שלשים יום ובההיא הנאה מקדשה. ומסתברא דלא עבדינן בה עובדא. ובשער ציצית דייקינן דסתם שאלה זמן מועט הוא עד דאמר ליה בפירוש שואל אני כלי זה בטובתך שאמר שמואל (ב"מ ק"ג.) שואל אדם בטובו לעולם.
<h2>דף יט.</h2>
והמקדש במלוה שיש עליה משכון מסתברא לא שנא משכון דעלמא ולא שנא משכון דידה או שאמר לה התקדשי לי בכסף שיש לי על זה המשכון מקודשת דמאי שנא האי מהאי אבל משכון דידיה שאמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון אחר מיכן אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן. והוא הדין בזביני דעבדים וקרקעות שנקנין בכסף כדאמרינן בההיא אמתא וכו' ואמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ומסתברא דאי איכא קנין או חזקה או שטר כדפרישית קני. הדין הוא סברא דילן. אבל רבינו אבן מגש אמר משכון דידיה אינה מקודשת כלל במשכון דאחרים מקודשת. וקשיא ליה אם מתקדשת במשכון של אחרים משום דר' יצחק לתקדש במשכון דידיה שהוא קנינו, וניחא ליה דכי מקדשה במשכון דאחרים אותו משכון אינו עשוי לחזור אצלו ובעל המשכון פודה אותו ממנה ונמצא שקידש אותה בזכות שיש לו על אותו משכון אבל קדשה במנה והניח עליה משכון אותו משכון עשוי הוא לחזור אצלו כשיפדה אותו ממנה ונמצא שלא קידש אותה אלא במלוה שיש עליה משכון בלבד. ומשכון דעלמא דאמרינן דמקודשת דוקא משכנו שלא בשעת הלואתו כר' יצחק. והשתא דקימא לן כרב יוסף אפילו משכנו בשעת הלואתו נמי קני ליה לענין גניבה ואבדה דהא קא מתהני פרוטה. ולסברא דרבוותא כהדדי נינהו.
<h2>דף מא.</h2>
החלק השני ענין הקונה ושלוחו. האיש מקדש בו ובשלוחו וכו'. ואמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו. אבל ברישא אסורא נמי אית ביה כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא תתגנה עליו. שליחות מנא לן כדתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. וכתיב ויצאה והיתה איתקש הויה ליציאה. שמעינן מינה דשליחות גיטין וקדושין דינן שוה וכבר פירשנו בענין שלישות גט. ותניא ר' יהושע בן קרחה אומר וכו'. ולדבר עברה אין שליח דקימא לן אין שליח לדבר עברה. ירושלמי (פ"ב דקדושין ה"א) נראין הדברים שעדיו הן שלוחיו כשקידש בשטר אבל בכסף נעשו כנוגעין בעדותן כו'.
<h2>דף מג:</h2>
תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אביה ולא היא. וקימא לן כרבי יוחנן דאמר מחלוקת בגירושין אבל בקדושין דברי הכל אביה ולא היא ופרשתיה בגט.
<h2>דף מד:</h2>
איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה גט וצריכה מיאון. ופסקי רבוותא ורב אלפס דליתה לדרב ושמואל ואפילו מיאון אינה צריכה ואף על גב דשדיך כעולא וקדושין תופסין באחותה. ואי מאית ליכא זיקת יבום וכו' כדאיתא במיאון. ומשמע דהוא הדין לנערה דנערה וקטנה גבי קדושין כהדדי נינהו כדכתב רבינו אלפס.
<h2>דף מה.</h2>
ואמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, והא לך מנה והתקדשי לפלוני, ותן מנה לפלוני ואקדש אני לו, בכולהו מקודשת. וכתב רבינו חננאל קבלנו מרבותינו לא שנא כי יהיב ליה שמעון ההוא מנה ולא שנא כי לא יהיב ליה, ולא שנא כי שוויה שליח בעדים ולא שנא כי לא שוויה ואפילו ארצויי ארצי קמיה ואזל וקדשה מדיליה מקודשת ולא משתריא אלא בגט. וכן הלכתא. וכן כתב בעל הלכות אפילו ארצויי ארצי ליה ולכי אתידע ליה ארצי גמרי להו קדושי — ודאי, לא ידעינן דשווייה שליח בעדים ואין עדים [פי' דארצי] — אי הוי הדרנא בתר כן איכא למיחש לקדושי ולא קא משתריא אלא בגט כדאמרינן (מ"ה.) הנהו בי תרי דשתו חמרא תותי ציפי דבבל וכו'. והלכתא כרבינא. ועד כאן לא קאמר רבינא התם אלא דלא חיישינן שמא נתרצה הבן הא ודאי ידעינן דארצי הבן קמי אבוה ואזיל וקדיש לה תפסי קדושי. ומסתברא דאף על גב דלא ארצי אלא בתר דקדשה אודעיה לההוא גברא ואירצי בעדים מקודשת. אבל לא אירצי כתב הרב המחבר כיון דשלא מדעתו קדשה לראובן לאו קדושין הן כלל.
<h2>דף מה:</h2>
והיכא דקדיש ראובן ברתיה בוגרת ולא שויתיה שליח וידיעא מילתא דאבוה קדשה ושמעון הארוס שדר סבלונות לברתיה דראובן אף על גב דלית ליה לאבוה רשותא לקדושה אי קבלתינהו לסבלונות איכא למיחש דילמא מצטביא בהנהו קדושין וצריכה גט מספיקא. ואף על גב דלענין ברא לא חיישינן לקדושי דאבוה כדאמרינן (מ"ה.) בההוא גברא דהוה שתי חמרא תותי ציפי דבבל וכו' עד שמא נתרצה הבן לא חיישינן הכא איכא למימר אתתא בכל דהו ניחא לה. ואפילו לא שדר לה סבלונות צריכה גט מספיקא. והכי שדר גאון.
ובתשובה. מי שקידש בוגרת צריך שיתן לה הקדושין בעדי מסירה ואם לא מסר לה אלא לאביה והבת מצויה באותו מקום בשעת קדושין איכא למיחש דלמא מדעתה עבד או שמא נתרצית ואף על גב דלא (מציא) [חציף] אינש לשווייה שליח לאבוה (מ"ה:) קימא לן דאתתא בכל דהו ניחא לה וצריכה גט מספיקא.
קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי והלכתא כרב אסי. ומודה רב שאם מתה אינו יורשה מאי טעמא אוקי ממונא בחזקת מריה. ומסתברא מהכא דכל ספק קדושין וספק גירושין אין הבעל יורשה.
<h2>דף מו.</h2>
נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא בין אביה יכולין לעכב ורב אסי אמר אביה ולא היא. ואסיקנא צריכה קידושין לדעת אביה. ופלוגתייהו אליבא דרב ושמואל וליתה מיהו איכא ראיה מינה ש"מ דמקדש נערה בלא דעת אביה אף על פי שנתרצה אביה צריכה קדושין אחרים דהא אפילו לרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון חוששין שמא נתרצה האב, היכא דפיתה לשום אשות ונתרצה האב עכשיו צריכה קדושין לדעת אביה כל שכן למאן דאמר אפילו מיאון אינה צריכה דלא חיישינן שמא נתרצה האב ואף על פי שנתרצה האב עכשיו צריכה קדושין לדעת אביה. ומסתברא דפיתה לשום אישות דדרך בזיון, הוא דקאמרינן הכי דלא מהני רצוי כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה אבל קדושין דעלמא כיון דדרך כבוד הוא מסתמא כיון שנתרצה עכשיו אגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ניחא ליה, ולא צריכה קדושין. כדאמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא. ודעת רבינו אבן מגש נוטה לדעתנו כדכתיבנא בגט מיאון.
האומר לאשה התקדשי לי בתמרה התקדשי לו בזו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת וכו' היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. ואוקמה רב אמי מאי שיהא באחת מהן שוה פרוטה עד שיהא באחרונה שוה פרוטה אבל קמייתא לא דכיון דקא אזלא ואכלה מלוה היא ומקדשה בפרוטה דבתרייתא דמלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה. אבל היכא דמנחת להו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואף על גב דבקמייתא לית בה שיעור קדושין לא תימא מעות מתנה נינהו מידי דהוה אמקדש אחותו אלא הוו כמו מעות בעלמא וחוזרין ומצטרפין עם האחרונה ולא בעינן באחרונה שוה פרוטה. דאי מעות מתנה נינהו אפילו מנחת נמי לימא עד שיהא באחרונה שוה פרוטה. וכיון דאמר התקדשי לי בזו ולית בה שוה פרוטה הוה ליה כמקדש את אחותו והיינו דקאמר ש"מ תלת.
<h2>דף מז.</h2>
(ומסתברא) [ומסקנא] דאם אמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ירושלמי (בפ"ב דקידושין ה"א) ר' אבהו בשם ר' יוחנן בפקדון שיש לי בידיך מקודשת אבל אם אמר לה בכל מה שהפקדתיך אינה מקודשת עד שיהו כולן קיימין.
<h2>דף מח:</h2>
ובין בשכר שעשיתי עמך ובין בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת עד שיוסיף לה נופך משלו דקימא לן כר' יהודה הנשיא דאמר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה. דהא רבא נמי אמר ש"מ מדר' אמי תלת ש"מ המקדש במלוה אינה מקודשת וכו' ורב נמי קאמר המקדש במלוה אינה מקודשת וכיון דקימא לן מלוה ברשות לוה קיימא להוצאה, אף על גב דלא הוציא ממנה כלום וכולה בעין אינה מקודשת דמלוה להוצאה נתנה. אבל לא הוסיף לה נופך משלו מלוה היא. ואף על גב דאמרינן (י"ט.) המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת הכא לאו בתורת משכון יהבינהו ניהלה ואינה מקודשת.
התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש של דבש ונמצא של יין בדינר של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף על מנת שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני אינה מקודשת על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן וכו'. וקיימא לן כרבנן דאפילו הטעה לשבח ממון אינה מקודשת וכל שכן לשבח יוחסין. ירושלמי (פ"ב דקדושין ה"א) ניחא כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן לא בעינא טריחותא דכהונתא עני ונמצא עשיר לא בעינא דיהא רוחי רבי עלאי בן עיר ונמצא בן כרך בעינא הוינא מצנעא רחוק ונמצא קרוב בעינא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא. על מנת שאני קורא כו' בהלכות עד למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכולן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכן היא שהטעתו. התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו. לא קשיא הא במיא הא בצהרא הא בחמרא. פרשו רבוותא בחמרא בו ובמה שבתוכו, שמן דחשיב במה שבתוכו ולא בו, במיא בו ולא במה שבתוכו. ורש"פ שמן שמסתפק הימנו במעט מעט צריך לו הכלי בו ובמה שבתוכו, חמרא במה שבתוכו ולא בו, בו ולא במה שבתוכו מיא.
<h2>דף נ.</h2>
המקדש שתי נשים בפרוטה או אחת בפחות משוה פרוטה אף על פי ששלח לה סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת. איתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות וכן אמר רבא חוששין לסבלונות. פר"ש מי ששדך אשה אחת ונתרצית ושלח לה סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון. ואנו קבלנו חוששין לסבלונות חוששין שמא מתחלה קודם סבלונות קדשה. ואם ידוע שלא קדשה לאו כלום הוא. והכי נמי מסתברא מדקאמ' באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן, ובאתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן, ואסיקנא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן, מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן ואפילו מיעוטא מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי חיישינן למיעוטא. ובנוסחא דילן גירסא אחרינא.
<h2>דף נ:</h2>
וקטן בן תשע שנים ויום אחד שקידש אין קדושיו קדושין. ואפילו קדשה כשהוא קטן ושילח לה סבלונות וחפצים לכשהגדיל אין חוששין לקדושיו עד שיקדש משיגדיל והוא שיהא בן י"ג שנה ויום אחד ויביא שתי שערות. ואם נשא אשה בנתיים והוליד בנים בניו כשרין. ואם בא להוציא את האשה אין צריך ליתן גט וכן כתב רב יהודאי גאון וכדתנן (יבמות צ"ו:) בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת. ואם נשא אשה ומת הרי זו פטורה. שאלה זו צריכה עיונא.
<h2>דף נא.</h2>
איתמר קדושין שאינן מסורין לביאה שאמר אחת מבנותייך מקודשת לי או אחת מאשה ובתה אביי אמר הוו קדושי ורבא אמר לא הוו קדושי. וקיי"ל כאביי ביעל קגם.
<h2>דף נא:</h2>
מי שיש לו שלש בנות ואמר לו בתך מקודשת לי ולא פירש איזו דומיא דפלוגתא דר' מאיר ורבנן במי שיש לו שתי כיתי בנות וכו', ובמי שיש לו שתי כיתי בנות קיימא לן כרבי יוסי דאמר כולן מותרות דלא מחית איניש נפשיה לספיקא. ולא שנא הוכרו ולבסוף נתערבו ולא שנא לא הוכרו. ולא שנא שלש כתות ולא שנא כת אחת גדולה גדולה ממש קטנה קטנה ממש דקימא לן ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וביראים פסק כרבי מאיר בחומרותיו ולא נהירא לן. שאלה לרבינו סעדיה שמעון שידך אחת מבנותיו של ראובן ובא שמעון בבית הכנסת ואמר לראובן סתם בתך מקודשת לי. והיו שם תלמידי בני מר רב נתן ואמרו לו ראובן צריך אתה ליקח שני גיטין לשתי בנותיך לפי שלא פירשת ואמר ראובן על דעת שדוכין הראשונים קידשתי ועדים מעידין שלא שידך אלא פלונית. ואמרו התלמידים הרי היה יכול לחזור בו מן השדוכין ואתה יכול לחזור ולומר לא קידשתי אלא פלונית. והשיב להם ואמר אילו אמר ראובן אחת מבנותי היתה חלוקת אביי ורבא (נ"א.) דלאביי הוו קדושין אף על פי שאין מסורין לביאה ולרבא לא הוו קדושין והלכתא כותיה דאביי דאמר דהוו קדושי אבל עכשיו שאמר סתם בתך מקודשת לי אפילו לרבא דאמר לא הוו קדושי הכא הוו קדושי ולא סמכינן על שדוכי שמעון. ולא בריר לן האי תשובה. ומסתברא דאפילו בלא שדוכין האב נאמן לאסור את בתו וכל שכן היכא ששדך. ועובדא דרב אחא משבחא סתר לה לההיא עובדא מעשה בראובן שהיו לו ארבע בנות ושמעון קידש אחת מבנותיו ונתן לו קדושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל ואמר כי הבנות שהן מי"ג (כאן צ"ע, דלכאורה י"ב ו' חדשים ויום א' הו"ל למימר) שנה ומעלה אינן ברשות אביהן ואינן מקודשות ואותן שהן ברשות אביהן לקדשן נאמן לומר על זו נתכוונתי ועליה קיבלתי הקדושין. ואם אמר איני יודע שכבר שכחתי כולן אסורות וצריכות גט מאותו האיש. ואמר רב (נ"ב.) שמע מינה ממתני' תלת שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת ושמע מינה קידשה בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל שלה כו' כבר כתבתיו למעלה. ושמע מינה אשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעשית לה צרה. ירושלמי בגיטין (פ"ו ה"ב) הדה אמרה שהקרוב נעשה שליח.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת והוא הדין בנותר ופגול וחמץ בפסח והאי דלא תני להו משום דלא דמו להו דהני בני שריפה נינהו אבל עבודה זרה ויין נסך וחומץ של גוים ומוקצה לעבודה זרה ועורות לבובים ותקרובת עבודה זרה דאינון בכלל עבודה זרה ושביעית לעולם אסורין. והאי דלא תני להו משום דלא הוה מצי למתני בהו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שכל אלו תופסין את דמיהן. וגרסינן בפסחים (ז'.) המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושיו. המקדש בערלה וכו' מכרן וקדש וכו' ופר"ש אף על גב דאיהו אסור לאתהנויי מנייהו מיהו הנאה דמטיא על ידי ערלה שריא. ודוקא קדושי אשה אבל אתהנויי מנייהו אסור מדרבנן והא דקתני וקדש בדמיהן דיעבד. אבל לכתחלה אין לקדש בהן לפי שהוא נהנה מהן שקנה בהן את האשה. ודוקא אשה אבל אם קנה בהן חפץ אסור ליהנות ממנו. ודוקא לעצמו אסור אבל לאחרים מותרין דאם כן אשה במאי מקדשא הא לא מציא לאתהנויי בהו מדרבנן אלא לאו ש"מ דמותרין לאחרים דיעבד אבל לא לו וצריכא עיונא.
<h2>דף נח:</h2>
האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני אלא שנהג בו מנהג רמאות. ירושלמי (פ"ג דקדושין ה"א) לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתיה והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון קדשתני חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהן נותנין גט. ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס.
<h2>דף נט.</h2>
וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת לשני. לא בא אחר וקדשה בתוך ל' יום רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אף על פי שנתאכלו המעות. לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום וחזרה בה מהו רבי יוחנן אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור רב זביד מתני לה להא שמעתא אהא וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקבל לה קדושין והלכה היא וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין. לא קדשה את עצמה וחזרה בה מהו ר' יוחנן אמר חוזרת והלכתא כר' יוחנן אפילו בקמייתא ואף על גב דאיכא למימר שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי אפילו הכי אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו מעשה כל שהו. ומסתברא דחזרה בה דקאמר שיש עדים שחזרה בה קודם שקדשה השליח ובטל השליחות אבל לאחר מיכן לא אתי דיבור ומבטל מעשה. ואין בטול אלא בפני עדים כדאיתא בשליחות גט. אלא דאיכא למימר היכא דאיכא קנין עדיף מנתינת מעות ליד האשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה הקנין שאין לאחר קנין כלום. כדאמרינן גבי מחשבה דטומאה שאני מחשבה דטומאה דכמעשה ממש דמי. אבל בלא קנין אתי דיבור ומבטל דיבור עד שיתקיים המעשה. והא דאמרינן לא בא אחר וקדשה בתוך ל' יום וחזרה בה דוקא בתוך ל' יום אבל לאחר ל' יום לאו כל כמינה. והוא הדין בשליחות גט דאתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו מעשה כל דהו כגון הא דאיבעיא לן מהו לחזור ולגרש בו שהבעל צוה לכתוב את הגט וחתמו עדים ושלחו על ידי שליח ובטלו בדיבור גרידא. והא דקימא לן כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו לאו משום דלא אתי דיבור ומבטל דבור אלא משום דסבירא ליה נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה והלכתא אדם מבטל שליחותו בדברים. וכתב הרב המחבר דהיכא דיהבא אתתא רשות לשליח לקדשה ואזל שליח וקדשה לגברא וכד אתא שליח הדרא בה ואמרה לא ניחא לי דאקדש פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן סבר מציא הדרא בה דאתי דבור ומבטל דבור והלכתא כוותיה ואף על גב דלענין גיטין קימא לן דלא אתי דבור ומבטל דבור. [וכי] קאמ' דמציא הדרא בה דוקא בתוך ל' יום אבל לאחר ל' יום גמרו לה קדושין דידה ולאו כל כמינה דהדרא בה וצריכה גט מניה. ולא דייק לן.
<h2>דף נט:</h2>
מקודשת לשני. וקיימא לן כרב דאמר מקודשת לשני לעולם. האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו עד לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום פסק רב אלפס מקודשת ואינה מקודשת לעולם כרב ולא אייתי לא דאביי ולא דר' יוחנן. ובעל מתיבות כתב הלכתא כרב ומאי לעולם דלא פקעי קדושי שני אלא בגט ואייתי נמי הא דאביי ור' יוחנן. והכין כתב אמר אביי ולטעמיה דרב אם בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת מעכשיו וכו'. ור' יוחנן אמר אפילו מאה תופסין בה מאי טעמא דר' יוחנן שוו נפשייהו כשרגא דליבני וכל חד וחד רוחא לחבריה שבק כי היכי דלתפסי קדושיה. והלכתא כר' יוחנן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ובעייא גט מכלהו וחולצת ואינה מתייבמת. וצריכה עיונא היכי לא אייתי רבינו אלפס האי פלוגתא דאפשר דאיתיה לרב ואיתיה לרבי יוחנן איתיה לרב דלמא חזרה הוא ולא פקעי קדושי שני אלא בגט ודלמא תנאה הוא. ואפילו תנאה הוא תפסי קדושי כלהו דכל חד וחד רוחא לחבריה שבק כי היכי דלתפסי קדושין בגו זימניה דכל חד וחד. ואף על גב דשיורא בקדושין לאו כלום הוא כדאיתא בפרק המגרש (גיטין פ"ב:) הני מילי כגון חצייך מקודשת לי וכגון חוץ מפלוני אבל הכא כי קא תפסי קידושין דהנך לא תפסי קדושי ראשון דהא בסוף ל' יום תפסי קדושי כלהו וההיא שעתא לאו שיורא הוא לגבי קידושין.
<h2>דף ס.</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת. אתמר רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן. והלכתא כרב הונא דקיי"ל כרב דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ולכשיתקיים התנאי אגלאי מילתא למפרע דקדושי מעליי נינהו, ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר קודם שקבלתם לא תפסי בה קדושין.
<h2>דף סב.</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי וכו' רבי יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת והלכתא כר' יוחנן הסנדלר דקימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומסתברא כיון דר' אליעזר בן יעקב חשיב בהדי הנך דשיטה נינהו אדחי הא דרבי אליעזר בן יעקב. ואדחי נמי הא דאם אדם אמר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי ואפילו אם היתה אשתו מעוברת והוכר העובר אינה מקודשת וצריכא עיונא. ורבינו האי כתב בתשובה דאליבא דרבה לאו הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב ואליבא דרב יוסף כמי שבא לעולם דמי. ומסתברא טעמיה דרבי אליעזר בן יעקב ולא מפיק לה מהלכתא. ואיכא מאן דפסיק לחומרא וצריכה גט. וש"מ דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי לאו בכל דוכתא היא. וצריכה עיונא בבעיא דאיבעיא לן לכשיתלשו מהו אמאי לא דמיא לכשתלד (בב"ב קמ"ב.) דקנה.
<h2>דף סג.</h2>
על מנת שאדבר עליך לשלטון. ואסיקנא כל על מנת דתנינן במתני' דיהב לה הוא, ובעינן דליתיב לה שוה פרוטה אבל בשכר לא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. והמקדש במלוה אינה מקודשת.
<h2>דף סד.</h2>
קדשתי את בתי קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה כו' כדאית' כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה. ואם אמר בבית דין קדשתיה וחזר ואמר לא אמרתי בפניהן הרי זו בחזקת מקודשת. אבל לא כפר באמירתו שאמר קדשתיה אלא אמר לא קדשתיה אם נתן אמתלא לדבריו נאמן ואם לאו אינו נאמן כדאמרינן באמרה אשת איש הייתי וגרושה אני וכו'.
<h2>דף סד:</h2>
מי שיש לו שלש בנות ואמר לו בתך מקודשת לי ולא פירש איזו דומיא דפלוגתא דר' מאיר ורבנן במי שיש לו שתי כיתי בנות וכו', ובמי שיש לו שתי כיתי בנות קיימא לן כרבי יוסי דאמר כולן מותרות דלא מחית איניש נפשיה לספיקא. ולא שנא הוכרו ולבסוף נתערבו ולא שנא לא הוכרו. ולא שנא שלש כתות ולא שנא כת אחת גדולה גדולה ממש קטנה קטנה ממש דקימא לן ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וביראים פסק כרבי מאיר בחומרותיו ולא נהירא לן. שאלה לרבינו סעדיה שמעון שידך אחת מבנותיו של ראובן ובא שמעון בבית הכנסת ואמר לראובן סתם בתך מקודשת לי. והיו שם תלמידי בני מר רב נתן ואמרו לו ראובן צריך אתה ליקח שני גיטין לשתי בנותיך לפי שלא פירשת ואמר ראובן על דעת שדוכין הראשונים קידשתי ועדים מעידין שלא שידך אלא פלונית. ואמרו התלמידים הרי היה יכול לחזור בו מן השדוכין ואתה יכול לחזור ולומר לא קידשתי אלא פלונית. והשיב להם ואמר אילו אמר ראובן אחת מבנותי היתה חלוקת אביי ורבא (נ"א.) דלאביי הוו קדושין אף על פי שאין מסורין לביאה ולרבא לא הוו קדושין והלכתא כותיה דאביי דאמר דהוו קדושי אבל עכשיו שאמר סתם בתך מקודשת לי אפילו לרבא דאמר לא הוו קדושי הכא הוו קדושי ולא סמכינן על שדוכי שמעון. ולא בריר לן האי תשובה. ומסתברא דאפילו בלא שדוכין האב נאמן לאסור את בתו וכל שכן היכא ששדך. ועובדא דרב אחא משבחא סתר לה לההיא עובדא מעשה בראובן שהיו לו ארבע בנות ושמעון קידש אחת מבנותיו ונתן לו קדושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל ואמר כי הבנות שהן מי"ג (כאן צ"ע, דלכאורה י"ב ו' חדשים ויום א' הו"ל למימר) שנה ומעלה אינן ברשות אביהן ואינן מקודשות ואותן שהן ברשות אביהן לקדשן נאמן לומר על זו נתכוונתי ועליה קיבלתי הקדושין. ואם אמר איני יודע שכבר שכחתי כולן אסורות וצריכות גט מאותו האיש. ואמר רב (נ"ב.) שמע מינה ממתני' תלת שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת ושמע מינה קידשה בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל שלה כו' כבר כתבתיו למעלה. ושמע מינה אשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעשית לה צרה. ירושלמי בגיטין (פ"ו ה"ב) הדה אמרה שהקרוב נעשה שליח.
לרבינו שמואל בן חפני בוגרת שעשתה את אביה שליח לקבל קדושיה וקבלם ונתן לה ונשתמדה אין לבעלה לתבוע מן האב כלום אלא הרי הוא כשליח דעלמא. אבל אם רצה להשביע את האב שכל מה שקיבל נתן לבתו ולא נותר בידו שוה פרוטה הרשות בידו.
והיכא דקדיש ראובן ברתיה בוגרת ולא שויתיה שליח וידיעא מילתא דאבוה קדשה ושמעון הארוס שדר סבלונות לברתיה דראובן אף על גב דלית ליה לאבוה רשותא לקדושה אי קבלתינהו לסבלונות איכא למיחש דילמא מצטביא בהנהו קדושין וצריכה גט מספיקא. ואף על גב דלענין ברא לא חיישינן לקדושי דאבוה כדאמרינן (מ"ה.) בההוא גברא דהוה שתי חמרא תותי ציפי דבבל וכו' עד שמא נתרצה הבן לא חיישינן הכא איכא למימר אתתא בכל דהו ניחא לה. ואפילו לא שדר לה סבלונות צריכה גט מספיקא. והכי שדר גאון.
ובתשובה. מי שקידש בוגרת צריך שיתן לה הקדושין בעדי מסירה ואם לא מסר לה אלא לאביה והבת מצויה באותו מקום בשעת קדושין איכא למיחש דלמא מדעתה עבד או שמא נתרצית ואף על גב דלא (מציא) [חציף] אינש לשווייה שליח לאבוה (מ"ה:) קימא לן דאתתא בכל דהו ניחא לה וצריכה גט מספיקא.
<h2>דף סה.</h2>
האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני. וכגון שאמר קדשתיך בפני פלני ופלני והלכו להם למדינת הים הוא אסור בקרובותיה והיא אינה אסורה בקרוביו ואפילו גט אינה צריכה. איתמר מבקשין הימנו שיתן גט וכו'. ואוקימנא אסיפא. אמר רב ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. וקשיא לי הא ארוסה אין לה כתובה אלא היכא דכתב לה (כתובות פ"ט:). ואית מאן דבעי למימר דוקא אלמנה ארוסה היא דבעיא כתובה אבל גרושה ארוסה אף על גב דלא כתב אית לה כתובה מדגרסינן ביבמות פרק האשה (קי"ח:) קידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו קידש וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהן ומסתלק והתם ודאי ליכא כתובה דאי איכא כתובה לחזי בשמה דמאן כתיב כתובה. ומסתברא דאפילו ארוסה גרושה לית לה כתובה ומתניתין דהתם איכא למימר בששמותיהן שוין אי נמי דלא כתב בה שמא אלא קידש את האשה בשטר בפני עדים ואמר לה הרי את מקודשת לי ואני אתן ליך כתובה. ובירושלמי אוקמה לההיא דיבמות שקדש בשטר וכי היכי דאיכא שטר קדושין הכי נמי איכא שטר כתובה. והכי גרסינן לה בירושלמי במה דברים אמורים שקדשה בשטר אבל בכסף נותן גט וכתובה לזו וגט וכתובה לזו. ומסתברא דלא גרסינן כסף אלא ביאה. אבל הרב הבבלי (רמב"ם פ"ט מאישות הכ"א) כתב ואם קדשה בביאה קנסוהו חכמים ונותן כתובה לכל אחת ואחת והדבר ידוע שהכתובה שכתבה לאחת מהן אבדה וכל אחת ואחת אומרת אותי קידשת וכתבת לי כתובה ואבדה כתובתי ולא בריר לן מנא ליה [פי', דבעינן דוקא כתב].
המקדש בעד אחד לא עשה ולא כלום ולית' לרב פפי דאמר חוששין, ואינה צריכה גט. וכן המגרש בעד אחד לא עשה כלום. ירושלמי (פ"ג דקדושין ה"ח) רבי שמעון בר אבא אייתי גיטא ונתנו לה בעד אחד אתא עובדא קומי ר' יוחנן אמר אין עד אחד באשת איש כלום.
תנו רבנן קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס כנס ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאסרה עליו והאשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודע[ת] למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אין נאמן לכנוס. וכגון שאמר קדשתיה לאנשי העיר או לאנשי עיר פלונית והאב אומר איני יודע אם זה הוא אם לאו. אבל אמר בריא לי שלא קדשתיה לזה נאמן. וכגון זה אמרינן מהו לסקול על ידו.
<h2>דף עט.</h2>
איתמר קידשה אביה בדרך וקדשה היא את עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו רב אמר הרי בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקדושי שני אימת אילימא בתוך ששה חדשים רב אמר הרי בוגרת לפנינו וכו' ואסיקנא דאתו בההוא יומא דמשלם שיתא רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת ושמואל אמר השתא הוא דאתאי סימנין והלכתא כרב. אבל בתוך ששה חדשים דברי הכל חוששין לקדושי שניהם. ואם לאחר ששה דברי הכל הרי היא בוגרת לפנינו. ובתשובה אחרת המקדש בוגרת שלא מדעתה חיישינן לקדושי אביה או לא והשיב פלוגתא דרב ושמואל היא דאתמר קדשה אביה בדרך והלכה וקדשה היא עצמה בעיר וכו'. ומסתברא דלא דמיא להא כלל דלא פליגי לא בתוך ששה ולא לאחר ששה דאי ביומא דמשלם ששה אי שתקה קדושין נינהו ואי מיחת היינו דרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו.
